כילדה אהבתי להתחפש, לחשוב ולתכנן מי אני רוצה להיות הפעם: מכשפה, אינדיאנית, נסיכה או נמר (אף פעם לא ליצנית). כנערה, המשכתי לחשוב ולתכנן מי אני רוצה להיות בפורים השנה, אבל גם היה חשוב לי שתחפושת תחמיא לי. כאישה עברתי לתחפושות קונספט, כובע פה, צעיף שם וכל השאר נתון לפרשנות. כיום ערב פורים, אני תוהה אם זה בסדר להגיע למסיבת פורים כשאני לבושה בלבוש המועדף עלי בחודשי החורף – פיג'מת פלנל מעוטרת בדובונים ונעלי בית תואמות.

מה אתכם? מתחפשים הפורים? יש לכם כבר תחפושת מוכנה? אולי ממחזרים את התחפושת משנה שעברה? אולי רק כובע בקטנה?

רוב הילדים והצעירים אוהבים להתחפש, להשאיר מאחור את חיי היומיום על מנת להיות קאובוי, מלכת אסתר, אריה או דונלד טראמפ. עבור מבוגרים רבים, בחירת תחפושת נשארה מדליקה וכייפית כמו בילדות, אחרים מרגישים שה טפשי וילדותי ויש שנבוכים להסתובב עם תחפושת בפומבי או שסתם מתעצלים לצאת מהשגרה.

אבל האם ההשקעה בתחפושת עושה אותנו אדם אחר? האם בגדים הם רק בגדים או אולי משהו יותר מזה?

תחפושות יכול לחשוף כמה עובדות מעניינות על מי שאנחנו ועל איך אנחנו רוצים שאחרים יראו אותנו. מגיל צעיר אנחנו רגילים לתייג ולסווג בני אדם על פי הופעתם ובגדיהם. 
כך שכמעט כלפי כל בגד, או הופעה מסויימת, יש לנו אסוציאציות מודעות ושאינן מודעות. אסוציאציות אלו נכנסות לפעולה כמעט מיד כשאנחנו לובשים תחפושת. למשל, כאשר אנחנו מתחפשים לסופרמן או גיבור- על אחר, התפיסה העצמית שלנו מעט משתנה. אנחנו קצת שונים ממי שאנחנו בדרך כלל, וקצת יותר דומים לגיבור- העל שאת מכנסי הפוליאסטר שלו אנחנו לובשים. אז, אולי לא נוכל לעוף וגם לא לדחוף קירות, אבל התחפושת תעניק לנו מעט מהביטחון העצמי של סופרמן בזמן שאנחנו רוקדים במסיבה בטייטס צמוד.

אומרים, שהכי טוב להיות עצמך, אבל מי שאומר את זה, כנראה עוד לא יודע איזה כייף להיות לפחות ליום אחד מישהו אחר.

נאמר כי 'בגדים עושים את האדם', אז חליפת פוליאסטר כחולה יכולה לתת לכם, לפחות הערב, להרגיש קצת כמו סופרמן.

פורים שמח ומבדח